למילים כוח השפעה עצום על האדם. האדם "שוחה" ברמה היומיומית באוקיינוס של עשרות אלפי מילים שנאמרות בתוכו ללא הרף, שלא לדבר על כמות המילים הרבות אותן הוא שומע מאנשים אחרים, חלקן משפיעות כך וחלקן אחרת.
המילים "הצלחה" ו - “כישלון" יכולות לקבל משמעויות רבות, אך מה שיעניין כאן הוא ההיבט המרפא של המילים האלה, או, לחילופין, ההיבט הפוגע והיוצר הפרעות או מחלות, של מילים מאותו המקום. כפי שנכתב במסר הקודם, התורה הפסיכו קריאטיבית אינה מקדשת ואינה מרוממת שום דבר שאין לו ערך שמרפא את בני האדם. במאמר זה ארצה לבדוק כיצד ניתן להשתמש באופן יצירתי ומרפא במושגי ההצלחה והכישלון וכיצד להימנע ככל הניתן מפגיעה אפשרית על ידי המילים האלה.
כילד וכנער סיגלתי לעצמי גישה תחרותית מאד לחיים.
חיי נמדדו על ידי דרך ההישגים שלי. איפה שהצלחתי הייתי בעל ערך מבחינתי. במקומות בהם נכשלתי חשתי יגון עמוק וחוסר יכולת להתמודד, בין אם מדובר באהבה נכזבת, חוסר הצלחה בלימודים או בספורט. נדמה היה שחיי מנוהלים על ידי צורך כפייתי בניצחון, הצלחה והגעה למקום הראשון. אני זוכר היטב את עצמי לאחר המשחק הראשון בו קבוצת הכדורסל בה השתתפתי נחלה הפסד. הכאב שלי היה עצום וצורב. לא ידעתי את נפשי מרוב תסכול. לא יכולתי לסבול את עצמי כשאינני נמצא בשורת המנצחים. לא יכולתי לשאת את האפשרות הזאת ואת התרחיש הזה.
בהתבוננות סביב ניתן לראות רמות שונות ומגוונות של תחרותיות בסגנון כזה או אחר ובתחומים רבים. החברה שלנו עוסקת בהפרדה גסה בין מנצחים ומפסידים, בין מוכשרים ל – לא מוכשרים, בין מנצחים ל – לוזרים. אנחנו מתבוננים בערגה בתכניות ריאליטי ואחר כך באלה שהגיעו למקומות הראשונים (ה"מצליחים") שממשיכים ומנחים תכניות אירוח, משום שהם ניצחו (ולא משום שיש להם יכולת מסוימת מלבד זו שהביאה אותם ל"ניצחון"). אנחנו אוהבים לקדש ולהעניק תכונות על אנושיות לאנשים שמצליחים בתחומים שונים כמו ספורט, קולנוע אמנויות נוספות, פוליטיקה ועוד. המיתוס של המוצלחים לעומת השאר (ה"בינוניים", “אנשי היום-יום", “אלה שחיים שגרה אפורה למדיי") שגור היטב בחברה בה אנו חיים. לצד ההתרגשות שתחרויות שונות מעוררות בנו, הן למעשה מקטינות את היחיד ומשאירות אותו חסר יכולת לחוות הצלחה אמיתית בחייו, משום שהוא כל הזמן נזכר בהיותו קטן לעומת האלילים המתחלפים שממליכה התקשורת מעת לעת.
אני יודע ש"כוכב נולד" מרגש, מצחיק, מהנה ועוד סופרלטיבים שאני יכול לתת לתכנית הזו. יש כאלה שאוהבים את "הישרדות", או את ה"אח הגדול". יש כאלה שמתמסרים לאהדת קבוצת ספורט ומייחלים לניצחונה ללא הרף. לרבים מאיתנו יש את המקומות בהם אנו מתבוננים בהתרגשות ובמתח בשאלות של "מי ינצח?” וגם - “מי יפסיד?” או "מי ירוויח?” ו"מי הודח?" ועוד. כל התכניות האלה עוסקות בסוג של בידור להמונים, שדומה מאד לגלדיאטורים בימים עתיקים יותר. גם שם הקהל היה צמא למנצחים. שם המפסידים נהרגו. כאן המפסידים סתם הולכים הביתה עצובים. לפעמים הם רק מתחזים לעצובים כחלק מהדרמה שמספקים לציבור שצורך אותה.
מדוע אנחנו צמאים לדרמה הזו? אולי מפני שאנו מתקשים להעריך את עצמנו מספיק ואז אנו זקוקים שמישהו חיצוני יעניק לנו אשליית הצלחה משל עצמנו, דרכו.
כל כך הרבה אנשים צומחים לתפיסת עולם שמועטה בה האהבה העצמית. מכאן הדרך לתפיסת עולם של "אינני יכול להצליח מעבר לגבול מסויים" קצרה מאד. האדם שאינו אוהב את עצמו מספיק מצמצם את חייו משום שהוא משוכנע שהוא צפוי להיכשל אם יבקש יותר מדיי מחייו. הביקורת העצמית עושה בו שמות (זה מה שקורה כשהאהבה העצמית דלה) והוא לא מצליח לחוות הרבה חוויות של "הצלחה" וגם לא חושב שהוא יכול להגיע לזה כל כך. אגב – במצב הזה הוא גם מתחבר ומתחתן עם בני זוג שגם כן מרגישים כך כלפי עצמם והם מקימים משפחות בהן המושג "אהבה עצמית" או "הצלחה משמעותית" כמעט ולא קיימים. וכך זה נמשך אלא אם מישהו מחליט לשנות את גורלו ופונה לאפיק אחר, של ביטויי הצלחה וכישלון, ביטויים אמיתיים יותר.
מושגי ה"הצלחה – כישלון" החלו להשתנות אצלי אי שם בטווח שבין השירות הצבאי ללימודים באוניברסיטה. חלום השירות הצבאי המפואר נגוז במהירות תוך כדי תהליך בו הבנתי שכאביי ופחדיי זקוקים למרפא דחוף. אט אט הפסקתי להתעניין בציונים של אחרים או במה ש"נחשב" גבוה או חשוב בעיני החברה בה אני חי. מושגי ההצלחה שלי עברו בהדרגה למשהו אישי יותר, משהו שמתמקד בריפוי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות כמו – "עד כמה הצלחתי לרפא את עצמי היום?" "עד כמה הצלחתי להעניק לעצמי עוד רגעים של תשומת לב, חמלה והבנה לעצמי?" אט אט אלה הפכו אצלי למושגי ההצלחה שהתאימו יותר למי ולמה שהפכתי אליו.
התורה הפסיכו קריאטיבית אינה מתעלמת ממושגי ההצלחה והכישלון משני טעמים – האחד הוא שיש מקבילות של המושגים האלה במושגי התורה הזו והשני, חשוב לא פחות – אלה מושגים אנושיים וככאלה יש לטפל בהם בזהירות וביעילות על מנת להקל על בני אדם ולהקנות להם גשר לחיים יצירתיים ומספקים יותר.
לפי תפיסה זו האדם ברמה הבריאה והטבעית שואף לסוג של "ניצחון". הוא רוצה לנצח בחייו והניצחון מתבטא בכמה מישורים של ריפוי ושל צמיחה. אדם "מצליח" לפי תפיסה זו הוא אדם שמוצא את הדרך שלו לחוש יותר שמחה בחייו. זהו אדם שמצליח לחוש יותר חוויות של מימוש עצמי, וכן אדם שמצליח לנער מעצמו את הדברים הלא מתאימים לחייו ולהיפרד מהם ביעילות, או גם אדם שמצליח להתמודד עם הרגשות המגוונים שלו באורח יצירתי ומספק. אדם מוצלח הוא גם זה שמגלה את האומץ הטבעי שלו ושאינו חושש לשנות את דרכו כשמגיעה השעה לכך. ישנם עוד פרמטרים לכך אך אני מאמין שהכוון הכללי מובן ולא מורכב במיוחד.
אחד הדברים שיותר קשים להערכתי להבנה ו/או יישום הוא הקביעה שהצלחה לעולם אינה נמדדת או נקבעת על ידי אנשים אחרים. אמנם תוצאות מדברות בעד עצמם ואפשר להגיד על אדם שהוא מצליח להיות שמח/מסופק/ מממש את עצמו אך לכל זה אין ערך משמעותי אלא אם האדם חש בעצמו, עם עצמו, שהוא חי חיי הצלחה. האדם הפועל נכונה עם חייו עשוי לחוות חוויות הצלחה מדי יום ואף מדי שעה, במידה ויתמיד בדרך שמובילה אותו לשם. כשאתה מחכה למדליה או להכרה בינלאומית סימן שאינך מבין הצלחה מהי. אתה מכור לקונספציה של תחרותיות פרימיטיבית שאינה מאדירה באמת את היחיד או מסייעת לו, להיפך. תחרותיות כזו מותירה את מרבית האנשים בתחושה שהם קטנים, מובסים ואימפוטנטיים כשהאמת כלל אינה כזו. זו אשליה מצערת שרבים מסכימים, בלא ידיעתם, לחבור אליה.
באותה נשימה ראוי להזכיר ולהתעכב לרגע על מושג ה"כישלון".
מושג זה הוא מהמאפיינים המובהקים של מפעלי הביקורת העצמית שפועלים ללא לאות בנפש האדם, אלא אם פועלים לצמצם את קצב הייצור שלהם. המושג "כישלון" איננו מושג אמיתי ולכאורה הוא משקף את ההיפך מ"הצלחה". אני לא מאמין שהכרחי לראות כך את החיים, יש בזה מידה רבה של שקר. החיים הם מסע ארוך ובלתי פוסק, מסע שהחל הרבה קודם וימשיך הרבה אחרי. זה מסע עם מטרות רבות ועם התנסויות רבות. זהו תהליך לימוד והכשרה בלתי פוסק בו כל אדם צומח בדרכו ועושה כל שביכולתו לעבור יותר ריפוי והתפתחות בהתאם למה שמתאים לו. אני מעדיף, אם כבר, לומר שיש מצבי "הצלחה" וישנם מצבי "בדרך להצלחה". זהו.
אפשר להסתדר נהדר ללא מושגי "כישלון" רק שמרוב שהתמכרנו אליהם קשה להיפרד מהם. מה נעשה ללא התחרויות שלנו, ללא צהלת המנצחים ותוגת המפסידים? האמת שנסתדר נהדר בלעדיהם אך יש לעבור עד לשם תהליך גמילה מאווירת המתח המיותרת הזו, של "הצלחה – כישלון". יש חיים מעניינים יותר.
אני לא מאמין שאדם נועד לחיי בטלה או להתנהלות שאין בה שאיפות נעלות הדורשות מאמצים מרובים. האדם מכיל בקרבו, באופן טבעי ונכון, גרעין יצירתי הדוחף אותו לצמוח, לרפא, לשנות ולחדש. האדם המחובר לעצמו אינו זקוק לשם כך למצב של תחרות, השוואה או "הצלחה – כישלון". זו אשליה ותו לא. איננו זקוקים למתחרים על מנת להיות טובים יותר. עלינו להתחבר באהבה עצמית אל הכוחות היצירתיים שלנו, שבאופיים הרגיל לא מרפים ותובעים עוד ועוד צמיחה, ריפוי ושינוי לטובה. זה סוג של "ניצחון על החיים" או "ניצחון עם החיים" אך ללא כל קשר למהלך חייו של אדם אחר שעמו מנסים לעשות השוואה כזו או אחרת.
הצלחה אמיתית נמדדת ביכולתו של אדם לחוות עונג רב ולהשיג זאת פעמים רבות בחייו. הצלחה אמיתית נמדדת בחוויות אושר והתעלות. הצלחה אמיתית נמדדת ביכולת לקיים מערכות יחסים מהנות ומזינות. הצלחה אמיתית נמדדת בפרידה אמיצה מהביקורת העצמית וממושגי ה"כישלון" שהיא המציאה לנו. שוב אומר לך – זו תרמית ולא יותר. זהו שקר, אחיזת עיניים ותעתוע. “כישלון" אינו קיים באמת אלא אם ברצונו של אדם להלקות את עצמו. מי ששואף לריפוי והתפתחות מסוגל להצליח מייד. להצליח להתחבר אל האהבה הטבעית שבו, אל היכולת שלו להגיד לעצמו "כל הכבוד" על מגוון ההישגים האמיתיים שלו, לחבק את עצמו ולומר "תודה מקרב לב" על החיים החד פעמיים שנפלה בידיו ההזדמנות לחיות. זו הצלחה אמיתית וכל דבר אחר הוא בדרך אליה. אפשר לוותר על מושג ה"כישלון" כי הוא טעות מיסודו. גם טעות היא כנראה מושג שממנו נלמד ברבות הזמן להיפרד. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.
